כיצד מגיעים מבוגרים לקליניקה שלי לטיפול?
סיבה נפוצה שאני נתקלת
בה שמבוגרים מגיעים לטיפול אצלי היא בעקבות הצאצאים שלהם המושגים
״מבוגרים״ ו״הפרעת קשב״ נתפסו עד לא מזמן כשני מושגים שאינם קשורים זה לזה.
התפיסה היתה שזו תסמונת של הילדות ש״מתאדה״ בבגרות, וגם אם היא נשארת,
כבר איננה רלוונטית לחיים,
כי בית הספר הסתיים ולא צריך לשבת בכתה, להקשיב ולעשות מבחנים.
בעת הזו, הטיפול במבוגרים עדיין מתרחש בטפטופים קטנים בהשוואה
למימדים האמיתיים של התופעה
הנה דוגמא לאופן שבו ערן (שם בדוי) הגיע אלי לטיפול
אשתו
נעמה התקשרה אלי ובקשה לקיים התייעצות לגבי הבן שלה, יואב, שעומד לעלות לכתה י״ב ולשנת בגרויות אינטנסיבית נוספת, היא״זרקה״ את התיאור הבא:
״האמת שהייתי צריכה להביא קודם כל את ערן בעלי. הוא הגורם המרכזי שהבן שלי בכזה לחץ. אבל בעלי לא רוצה לראות את זה. הפרעת הקשב שלו מתחבאת מתחת לשטיח.
הוא סובל וכולנו סובלים יחד איתו״. עזרתי לנעמה למצוא את הדרך כדי להביא את ערן למפגש, לטובת בנו יואב.
״טובת הבן״ זה מניע מאד חזק, וכל ההגנות המשוכללות ביותר מתקשות לעמוד מולו. למרות ההתקדמות הרבה בהבנת התופעה של הפרעת הקשב, עדיין קיימת התכחשות עיקשת להכיר בלגיטימיות שלה.
כבר דנתי רבות בסיבות להתעלמות זו, בין השאר בגלל היקפה הרחב שמחייב את הסביבה להתארגנות מורכבת, גם לאור הסימפטומים המתעתעים ועוד ועוד.
אבל המניע של ״התפתחות והצלחה והישגים של הילד״ הוא כל כך חזק, שגורם להורים מכחישים להירתם לטובת העניין. תוך כדי התהליך הם מגלים לעיתים קרובות שהם עצמם ״המורישים״ הגנטיים ואולי הגיע גם זמנם ״להביט ללבן בעיניים״ של ההפרעה שלהם עצמם.
ואכן, מכאן העניין התחיל התגלגל.
תוך כדי המפגש המשותף עם יואב, ערן ונעמה, ערן הבין שמה שקורה עם יואב הוא השתקפות שלו עצמו, ואולי הגיע הזמן להפסיק להכחיש, ולהתחיל לעשות משהו למען שיפור איכות החיים שלווה קטנת עוצמת הסבל.
