לפעמים מגיע אלי מטופל, או מטופלת, והם ״אורחים לרגע״ – באים, מסתכלים לי בעיניים, ״מרחרחים״ מי זו שמולם והולכים… לבלי שוב.
אחרי פגישה אחת כזו, אני לא באמת יודעת מי הם, מה הם רצו, ואם עבר משהו ממני למענם בפגישה.
אבל כבר קרה לא פעם שביום מן הימים פגשתי מי מהם באיזו פינת רחוב או חתונה או בקניון. ואז נודע לי שמשהו באמת קרה ושלולא אותה פגישה מקרית ברחוב, בוודאי לא הייתי יודעת שכך הדבר ולא יכולתי לשער שהפגישה הזו יצרה אדוות.
השבוע קבלתי הודעה מהסוג הזה במסנג'ר. הנה היא כלשונה (ובעילום שם):
"לפני כ 10 שנים נפגשנו את, אני, והבת שלי.
את שלחת אותה לאבחון ADD אחרי שכבר ידענו שהיא דיסלקטית.
הפגישה הזו שינתה את חייה!
כיום היא אחרי תואר ראשון במינהל עסקים בבינתחומי ותואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן.
היא מנהלת צוות בחברת כח אדם של הייטק. דיסלקטית שקוראת קורות חיים באנגלית!
נשואה טריה, מאושרת, ועם ביטחון עצמי שלא היה לה מעולם.
אנחנו בהחלט חייבים לך, ולא שוכחים. תודה!!! "
