למה הדבר החשוב ביותר בטיפול שלי הוא ״להבין״ ואיך עושים ״הבנה״?
למה הדבר החשוב ביותר בטיפול שלי הוא ״להבין״ ואיך עושים ״הבנה״?
המטופלים שלי, אפשר להגיד כמעט ללא יוצא מן הכלל, סובלים מתחושה של להיות בלתי מובנים.
בראש ובראשונה, הם עצמם לא מבינים את עצמם. הסיבה היא שכשהם גדלו כילדים עם הפרעת קשב, הסביבה, ברוב המקרים, לא הבינה את מה שהיא רואה מול עיניה, ועל כן גם לא יכלה לספק לילדים את ההסבר הנכון והמבין שמבהיר להם את החוויות שלהם.
אף אחד לא הסביר לילד בצורה מושכלת מדוע הוא שכח, בפעם במי יודע כמה, את המעיל בבית ספר.
אף אחד לא הסביר לו מדוע הבטיח להתארגן יפה בבקר ושוב הזדחל ולא הספיק להיות מוכן בזמן.
אף אחד לא הסביר לו מדוע הוא מפטפט כל הזמן בשיעור למרות שהוא כבר נענש על כך אינסוף פעמים.
אף אחד לא הסביר לו מדוע הוא מקבל ציונים כל כך נמוכים יחסית להשקעה שלו בהכנה למבחן.
במקום זה, בנו לו נרטיב מוטעה שהכל באשמתו, כי הוא עצלן וילד רע ומאכזב. הוא עצמו בנה לו נרטיב אכזרי לא פחות שהוא סתם טפש וכל השיח על פוטנציאל שכביכול יש לו הוא פיקציה שהמציאות מבטלת שוב ושוב.
כאדם מבוגר, חשוב ביותר לכתוב את סיפור החיים מחדש. לא כסיפור כיסוי אלטרנטיבי, אלא כסיפור הנשען יותר על עובדות ופחות על טעויות ואמוציות – סיפור שבא מתוך הבנה. אי אפשר למכור למטופלים שלי סיפור של ״נחמה ואשליה״. זה חייב להיות סיפור אמיתי, שמאפשר להם להבין באמת, ולאט לאט גם להאמין לו.
כי החוויה שלי בחדר הטיפול היא שגם כאשר אני מבהירה למטופלים את כל ההסטוריה שלהם באופן אחר, מתוך הידע של הפרעת הקשב והתופעות הנילוות אליה, גם אז הם מתקשים להשתכנע. התהליך שבו ההבנה הופכת גם לקבלה והשלמה הוא תהליך רגשי אורך ומפרך. ולא תמיד מצליח באמת. לעומק.
לכן, הדבר החשוב ביותר בטיפול הוא היכולת שלי להעביר ביושר ובלי הנחות את ההבנה שיש לי לגבי הפרעת הקשב. לא מספיק להגיד ״הבנתי״ או ״אני מבינה אותך״. צריך להבין באמת. כמו שאני שמעת לא פעם ממטופלי שמה שמשכנע אותם זה היכולת שלי לקרוא מה שיש להם בראש כאילו אני נמצאת שם בתוכו. הם צריכים להרגיש את ההבנה המעמיקה גם ברמה הקוגניטיבית וגם ברמה הרגשית. אחרת מבחינתם זה עוד ״פייק ניוז״.
הבנה בעיני זה ידע מדוייק לגבי אופן הביטוי של הפרעת הקשב בכל הרמות: קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי. אבל הרבה יותר מזה. זה היכולת להרגיש את עומק המשמעות של התופעה עבור כל מטופל באופן ספציפי, היכולת להיות אמפטי לקשיים שלו גם כשהם נראים ״טפשיים, ילדותיים ולא הגיוניים״, לכאוב את חוסר האונים שלו ולגלות ולהאמין בעוצמות החבויות בתוכו. זהי הבנה אמיתית, לדעתי.
שיתוף בפייסבוק