פעם, בעידן אחר, חשבו שהפרעת הקשב נעלמת עם השנים. היא מציקה לילדים, ועם סיום התיכון היא פורשת כנפיים ואפשר לשכוח ממנה.
אבל היום ברור שזו טעות גדולה. הנה דוגמא שתמחיש זאת: למרכז שלנו הגיע אדם מבוגר בן 75 ובקש לבחון האם יש לו הפרעת קשב ומה אפשר לעשות עם זה. הוא הסביר זאת במילים הבאות: ״היום תוחלת החיים הממוצעת היא 90 שנה. אז יש לי עוד 15 שנים לחיות. מדוע שלא אחיה אותן הכי טוב שאפשר? ואם הפרעת הקשב יכולה להסביר את כל התסכולים והכעסים שלי ואפשר לטפל בה, אז מדוע שלא אהנה מזה!״
דוגמא זו היא רקע לשאלה שאני מעלה כאן: האם בגיל הבוגר, לאחר סיום הלימודים, הצבא, הטיול בעולם ואולי אפילו הלימודים הגבוהים – האם כדאי אז לטפל בהפרעה הזו או פשוט להסתגל אליה?
לדעתי, כדאי מאד לטפל בהפרעת הקשב בגיל הבוגר מהסיבות הנ"ל:
גם אם לעיתים אפשר להינות מיתרונותיה של התכונה הזו, כגון יכולת לביצוע משימות רבות בו זמנית או חשיבה מחוץ לקופסה, הרי שברוב המקרים מעידים בעלי הפרעות הקשב על מטרד גדול וסבל רגשי שלא מסתיים בשום גיל. בבית הספר ההפרעה עלולה לחסום את היכולת לקלוט, לעבד ולהוכיח ידע נרכש. בגיל ההתבגרות יש בכוחה לפגוע מאד בדימוי העצמי לאור הישגים נמוכים בחברה הישגית שחורטת על דגלה ש"ידע זה כוח". בבגרות היא בולמת התקדמות בעבודה ובקריירה לאור קושי לעמוד בלו"ז, בנוהלים ובמשימות. בזוגיות היא פוגעת בדיאלוג ובקרבה לאור קושי באיפוק, בהקשבה ובאינטימיות רגשית. ההורות עלולה להיות מתסכלת שכן היא דורשת כושר ארגון וביצוע של משימות לא אטרקטיביות, שמירה על סדר והקפדה על כללים קבועים. בגיל השלישי נראה קושי לשמור על הבריאות לאור דחיינות בקביעת תור לרופא והוצאת מרשמים, חוסר תכנון בריא של תזונה או התנהגות פזיזה ואימפולסיבית שאיננה מתאימה לגיל.
ישנם הטוענים כי כשמתבגרים הפרעת הקשב נעשית יותר קלה. ואכן, במובנים מסויימים זה אכן כך. לעיתים ההיפראקטיביות מתמתנת, המודעות עולה ואיתה גם השליטה במצב, אנשים מפתחים מעקפים שונים לקשיים ומפצים עליהם בדרכים מגוונות, הם עשויים לבחור יותר את נתיב חייהם לפי מה שמתאים להם ונעים להם, וגם בונים לעצמם שפה שבאמצעותה הם ייצגו את עצמם והצרכים שלהם מול הסביבה הדרשנית.
אולם מצד שני, ההתמתנות בתנועתיות החיצונית הופכת ל"רעש תמידי בראש", הרגשה שאני לא יכול לכבות אפילו לרגע את המחשבות שמציפות אותי. העומסים של החיים והמחוייבויות גוברים ואתם תחושת חוסר השליטה במצב. החופש לבחור את חיי לא חל, למשל, על תפקידי כהורה או כעובד ומצמצם מאד את חופש הבחירה. במשך השנים מתגברת העייפות מהמאמץ האינסופי ומתפתחת שחיקה על כל משמעויותיה. ואולי הקושי הגדול ביותר שמביאה איתה ההתבגרות הוא חוסר הסובלנות של הסביבה כלפי התופעות: "אתה כבר בן… מתי תקח את עצמך בידיים ותגלה אחריות?", מה שמביא אותנו לטיעון השלישי.
הפרעת קשב היא תופעה שקופה, מתעתעת ולא הגיונית. הסביבה מתקשה או יותר נכון לא מוכנה לקבל אותה. אדם בוגר שלא יכול להגיע בזמן? זה לא מתקבל על הדעת. זה חוסר אחריות ועצלנות. אדם בוגר שלא יכול לשבת שעה בישיבה ולשלוט על הפה שלו? זה לא הגיוני, אפילו ילדים קטנים יכולים אם הם רוצים. אדם בוגר שלא יהייה מסוגל להקשיב לחבר ולא להתפרץ באמצע דבריו. סתם חצוף ולא מחונך. הסברים אחרים כגון הפרעה מסתורית שעושה את כל זה – לא מסברים את האוזן ואת הדעת. ומה שלא מתקבל בהגיון, גם לא מתקבל ברגש. ולכן, אנשים אלה מושכים אליהם אש של כעס ותסכול מצד הסביבה, תובענות, שיפוטיות ודחיה. וכשזו הגישה הבסיסית, מי בכלל שם לב לכל הכישרונות שלהם, לרגישויות האנושיות, לתבונה, ליכולת היצירתית, לרצון לעשות ולעזור. בנסיבות של התנהגויות פזיזות שכאלה, החוזקות "לא נחשבות" ולא מקבלות מקום.
מעבר לקשיים התפקודיים והתסכול המתמיד של בוגרים בעלי הפרעות קשב על חוסר המימוש, ההפרעה גוררת אחריה, במקרים רבים, פצעים רגשיים של ניכור, חוסר אונים, חוסר שייכות, בושה וכעס. אם מתעלמים מרגשות אלה, הם מחלחלים בפנים, שולחים זרועות לכל עבר, מעוררים יאוש, חרדה, מצבי רוח הפכפכים ועולם רגשי רווי לחצים. מצב כזה פוגע בכל תפקודי החיים, שמחריפים את המצב הרגשי וחוזר חלילה. אם אושרו של האדם בעולם נקבע על פי יכולתו לחוות הנאות ולהפנים אותן, לבטא את כישוריו החזקים ולמצוא את המשמעות האמיתית של מעשיו, הרי שהמצב של בעל הפרעת הקשב הטיפוסי מרחיק אותו יום יום מהיכולת להתקרב אל האושר.
היום ישנם טיפולים ראויים ויעילים להפרעת קשב בגיל הבוגר. בהיבט הרפואי, ישנן תרופות מתקדמות מסוגים שונים, וברוב המקרים ניתן להתאים תרופה כזו שהתשומה שלה גבוהה יחסית ותופעות הלוואי שלה אפסיות.
מההיבט של דרכי ההתמודדות, ניתן להציע לבוגר דרכי למידה חדשות שהוא נזקק להן בלמידה אקדמית או לצורכי עבודה. אפשר לסייע בפיתוח אסטרטגיות להתארגנות בזמן, במקום ובחומרים. ניתן לחפש תחומי עניין ואפשרויות תעסוקתיות שמנצלות את הכישורים ועוקפות את הקשיים. טיפול מתאים עשוי ללוות את הבוגר בדרכו להשגת מטרה שחלם עליה שנים רבות ולא הצליח לפעול כדי לממשה. ההיבטים הרגשיים מקבלים התייחסות הולמת וכך גם מערכות היחסים בזוגיות, במשפחה, בחברה ובקרב החברים לעבודה.
וכך כותבת מטופלת שלנו כבת שלושים לאחר טיפול שאליו הגיעה בשל קשיים במציאת זוגיות על רקע של הפרעת הקשב:
ואז – התחלתי להחיות את ה"אני שלי". פתאום היה לי חשק למלא את הדירה בי. היה לי חשק לבשל למשפחה, לחברים ולבעל הדירה המקסים שלי. היה לי חשק לצאת לרוץ בשדות שליד הדירה החדשה, לראות סרט בטלביזיה, לקרוא ספרים, ללמוד, להירשם לקורס להכנת שוקולדים, לרקוד, להאזין למוסיקה, לנקות את הדירה, לעשות כביסה, להתקשר לאחי, לארגן מסיבת דירה לחברים, לארח את ההורים שלי ואת אחי, לקנות בגדים, לדבר בטלפון עם חברים, להרשם לאתר הכרויות ולמצוא אהבה חדשה – אמיתית, לחיות, לחיות, לחיות.
מה הכי חשוב לי לקדם כרגע? ומהו סוג העזרה המתאימה ביותר לצורך זה?
אוכל לסייע לך להגיע להחלטה בסבך ההתלבטות.
איזו מטרה חשוב לי לקדם כרגע בחיי? איך אתמיד בה ולא אפול לתוך המוקשים הרגילים?
אתן לך יד ואלך אתך לאורך הדרך.
איך אני יכול להתנהל טוב יותר כשבראש שלי מחשבות שליליות, חרדות מציפות ודפוסי התנהגות לא רצויים לי?
אעזור לך לחזק את הרווחה הנפשית ואיכות החיים הפנימיים שלך.
כיצד הפרעת הקשב משפיעה על ההורות שלי ועל יחסי עם בן זוגי?
אסייע לך ללמוד לעקוף את קשיי הקשב מחד ולהפעיל את החוזקות שלך מאידך, בתוך מערכות היחסים החשובות ביותר בחייך.
שיתוף בפייסבוק